המגבלות הפוליטיות והצבאיות של גשמים בקיץ.

מיוחד ובלעדי למקורות הצבאיים של תיקדבקה. למי שנתן את השם `גשמי קיץ`, למבצע צה"ל המתגלגל ברצועת עזה, והמדובר כנראה במחשב הצה"לי, יש חוש הומור דק, ואכזרי. המחשב הצ"הלי בוודאי שאיננו יודע כי לא בישראל ולא ברצועת עזה לא יורדים גשמים בקיץ. אבל בכל זאת יש דבר בסיסי משותף אחד לפוליטיקאים, ומפקדי הצבא הישראלים ולמחשב כמו שאין סיכוי שברצועת עזה ירדו גשמים בקיץ, אפילו לאחר שצה"ל נכנס לשם, כך אין סיכוי לפעולת `גשמי הקיץ`, המאוד מוגבלת של צה"ל
להצליח.
מדוע?
התשובה הבסיסית היא חלקה ופשוטה. כמו שאי אפשר להשתית מדיניות על תנאים לא מציאותיים שאינם קיימים בשטח, כך אי אפשר להצליח בפעולה צבאית המושתת על אותו עקרון.
צה"ל רוצה להשיג בפעולה שתי מטרות. 1. להביא לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. 2. להפסיק את ירי הקסאמים לתוך ישראל.
את שתי המטרות האלה אי אפשר להשיג באמצעות הריסה חלקית של התשתיות האזרחיות ברצועת עזה, הקמת עמדת פיקוד ישראלית בדהנייה, ותפיסת כפר או פרבר פלסטיני במזרח רפיח.
מול הנחישות הפלסטינית בעזה, וכנראה גם בגדה שלא להחזיר את החטופים גלעד שליט ואליהו אשרי, לחץ חלקי, איננו יעיל וכבר איננו עובד.
מבחינתם של הפלסטינים שכוחות צה"ל ישהו ברצועה עד אשר יתחילו גשמי החורף, ואז המטרה של ירידת גשמים תושג.
במצבם הנוכחי של הפלסטינים ברצועה, בו שולטים הרעב, המחלות, העוני, חוסר העבודה, וכנופיות הטרור, מוטב כבר שצה"ל יהיה נוכח במקום. הוא זה שיצטרך מאוד בקרוב להתחיל לספק להם אוכל, מים, חשמל, ותרופות.
לכן הפעולה של צה"ל הייתה צריכה להיות פעולת `ברקים בקיץ`, תופעה שקיימת במציאות, ולא `גשמי קיץ`, שאינם קיימים.
צה"ל היה צריך לפעול בשלושה ראשים.
1. ראש אחד היה צריך להשתלט על צפון הגדה, כולל בית חנון ובית להייה, ולהרחיק את אשקלון, שדרות, נתיבות, נחל עוז, ונתיב העשרה מטווח הקסאמים.
2. כוח שני היה צריך לחזור ולהשתלט על ציר פילדלפי ולחתוך את הקשר ואת ערוצי הכנסת הלוחמים, הנשק, ואל קעידה, ממצרים לרצועת עזה.
3. כוח שלישי מורכב מאנשי יחידות מיוחדות היה צריך לפשוט בעת ובעונה אחת על שלושה- ארבעה מרכזי טרור ברצועה, להרוס אותם, לעצור כמה מראשי הטרור ולהביא אותם לתחומי ישראל ולהחזיקם עד אשר גלעד שליט, ואליהו אשרי יוחזרו לצה"ל ולמשפחותיהם.
מאוד צודק אלוף פיקוד דרום לשעבר אלוף (מיל.) יום טוב סמייה האומר כי לפעול היה צריך עוד לפני 9 חודשים, באוקטובר 2005, כאשר חודש לאחר שצה"ל ביצע את ההתנתקות החלו ליפול מטחי הקסאמים על שדרות. היום, לאחר כמעט שנה של חוסר מעש, צריך לפעול אחרת.
ב-24 השעות הראשונות של הפעולה אנחנו רואים הצבת כוחות מסביב לרפיח, מבלי שהם יכתרו אותה. מותר להניח כי המטרה להביא ליציאתה של חלק או רוב האוכלוסייה האזרחית לכיוון מערב. מטרה זו הושגה בחלקה. ומה הלאה? עכשיו כוחות צה"ל יתחיל לעבור מבית לבית בסמטאות הצרות, בניסיון לאתר את גלעד שליט, כאשר בכמה מהן הם יצטרכו לנהל קרבות פנים אל פנים עם הפלסטינים, כמו במחנה באלטה בשכם? את זה היה צריך לעשות נקודתית ביום א` בבוקר, ולא ביום ה` בבוקר, כשאר הפלסטינים סיימו כבר את הכנותיהם לקדם את פני צה"ל.
מה שאנו רואים בדרך ובצורה בה מתנהל מבצע `גשמי קיץ` היא תוצאה של מדיניות וטקטיקה מעורפלת ולא ברורה, שנובעת משלושה מצבים סותרים.
1. ראש ממשלה השבוי פוליטית בידי שר הביטחון שלו עמיר פרץ, מחשש כי הקואליציה השבירה שלו יכולה להתפרק.
2. שר ביטחון המשוכנע עד כתיבת שורות אלה כי רק מדיניות הריסון והאיפוק המדינית שלו ולא צה"לתביא לתוצאות. המצב הגיע לידי כך כי ראשי הצבא הגיעו למצב בו הם כבר התייאשו מעמיר פרץ, והם סבורים כי כל שעה שעוברת רק מראה יותר ויותר את חוסר ניסיונו ואולי גם חוסר יכולתו לטפל בנושאים צבאיים.
3. הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ, אשר לקח על עצמו את התפקיד הבלתי אפשרי לנהל מלחמה שתהייה פשרה בין ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, וראשי הצבא שמתחתיו.